ר"ן על חולין י״ג ב

1 וה"מ דאייתרא אבל דאקשתא אסור. הקיבה עשויה כקשת ומבחוץ קרי ליה דאקשתא ומבפנים לעוגל קרי ליה דאייתרא כלומר חלב שבמקום היתר ואמרינן בגמרא דף נ. דאקשתא כ"ע לא פליגי דאסירי כלומר דבין בני בבל בין בני ארץ ישראל אסרי ליה כי פליגי דאייתרא כלומר דבני ארץ ישראל שרו ליה ובני בבל נהגו בו איסור ומיהו מוכח בגמ' דאפילו בני בבל לא אסרי ליה מדינא אלא שנהגו בו איסור וכתב רש"י ז"ל דלדידן תרוייהו אסירן דבני גולה אנן ובתר בני בבל גרירינן אבל הרב אלפס ז"ל פסק דאייתרא שרי וכן דעת הר"ם במז"ל בפ"ז מהל' מאכלות אסורות וכ"כ הר"ם ב"ן ז"ל וכיון דמדינא שרי אע"ג דבני בבל נהגו בו איסור לא חיישינן למנהגא דידהו ובכל דוכתא דלא נהג ביה איסורא שרי:

2 אמר רב חלב טהור סותם. כגון דקין שניקבו וחלב הכנתא סותם את הנקב כשרה דחלב טהור אדוק הוא מאד והוי סתימה מעלייתא:

3 טמא אינו סותם. כגון כרס או המסס שניקב וחלב המכסה את הקרב סותמו אינה סתימה לפי שאין חלב טמא מהודק:

4 וחלב חיה דדכותיה בבהמה אסור אינו סותם. דאע"ג דרחמנא שרייה אפ"ה כיון דלא מיהדקא הרי הוא כשאר חלב אסור ואינו סותם:

5 חלב העשוי ככובע אינו סותם. משום דלא מהדק חלב:

6 תרגומה חיטי דכרכשא. חלב שעל חלחולת המוציאה רעי שקורין טבחי"א ועשוי קורטין קורטין והן מגולגלין כמין כובע ואם ניקבה אותו חלב שסותמה לא מהני וטרפה:

7 טרפשא דלבא. שומן הלב העשוי ככובע והלב נחבא בו:

8 אינו סותם. אם ניקב הלב או הריאה בסמוך לו והוא סותמו והיינו טעמא דריאה הסרוכה לשומן הלב דאע"ג דהיינו רביתא ואצלו היא גדילה ולמטה מחיתוכא דאוני הוא טרפה דהא על כרחיך הריאה ניקבה שאין סירכא בלא נקב וסתימה זו אינה כלום:

9 בני מעיים שניקבו וליחה סותמתן. היינו אותה ליחה שאדוקה בהם מבפנים ומוציאין אותו מהן בדוחק:

10 מקיפין בבני מעיים. פירשה הרב אלפסי ז"ל:

11 הנהו בני מעיים. שנמצא בהן נקב ולא נודע אם קודם שחיטה אם אחר שחיטה:

12 ממשמש בהו ואידמו. ממשמש בהם בנקבים האחרים ונהפכו למראה הנקב שנמצא בבני מעיים:

13 מנא לך הא. שידעת לעשות חכמה זו:

14 אמר לו מעצמי הבנתי דאמינא כמה ידים משמשו בנקב מקמי דליתו מקמי דמר:

15 כרבי יוחנן. בכל מילי. לשון אחר חכים כר' יוחנן בטרפות דאמרינן לקמן דשדר ליה שמואל תריסר גמלי ספיקי טרפתא בפרק גיד הנשה דף צה::

16 וכתב הרב בעל העיטור ז"ל דבכלל בני מעיים לב וקורקבן וכבד הלכך מקיפין בהם דאינהו נמי בני מעיים איקרו כדאמרינן לקמן גבי דף נו: נחמרו בני מעיים לא שנו אלא לב וקורקבן וכבד. אבל הרב רבינו יונה ז"ל כתב שאע"פ שבלשון התנאים הכל בכלל בני מעיים אין בכלל בני מעיים בלשון האמוראים אלא כרס ודקין אבל לב וקורקבן וכבד לא. תדע לך דהכא אין לשון בני מעיים כולל הכל דהא בתר דאמרי מקיפין בבני מעיים איצטריכין למימר מקיפין בריאה אלמא אי לאו דפריש ריאה לא הויא בכלל בני מעיים הלכך דוקא בכרס ודקין וריאה הוא דמקיפין אבל בלב וקורקבן לא סמכינן אהקפה כלל:

17 מקיפין בריאה. היכא דליכא למתלי בטבחא:

18 מערוגה לערוגה. פירש הרב אלפסי ז"ל מריאה של בהמה זו לריאה של בהמה אחרת:

19 ומדקה לדקה. היינו מבהמה דקה לבהמה דקה ומגסה לגסה היינו מבהמה גסה לבהמה גסה וכן כתב הר"מ במז"ל בפ"ז מהלכות שחיטה אבל רש"י ז"ל כתב דערוגה היינו דופן הריאה ימיני או שמאלי ומגסה לגסה היינו מאומא לאומא ומדקה לדקה מאונא לאונא:

20 מקיפין בקנה. אם נמצאת פסוקה לאחר זמן או קדורה בכאיסר:

21 באותה חוליא. לענין קדורה בכאיסר נקט חוליא דהיינו ג' טבעות דבטבעת אחת לא משכחת קדורה בכאיסר:

22 ומבר חוליא לבר חוליא. הקנה עשוי טבעות טבעות ואותן טבעות אינן מקיפות כל הקנה ומצד הטבעות הוא תנוך וצדו השני הוא בשר והתנוך נקרא חוליא והבשר בר חוליא ומחוליא לבר חוליא היינו ממקום התנוך למקום הבשר:

23 חלחולת שניקבה. היא כרכשא טבחי"א בלע"ז:

24 מעמידות אותה. סותמות אותה שהרי אדוקה בהן בכמה:

25 וכמה. מקום בחלחולת מעמידין הירכים לדון בו דין זה שלא תפסל בנקב:

26 מקום הדבק ברובו. מקום שהיא דבקה בירכים לא מיתסר אא"כ ניקבו רובו שלא במקום הדבק אסורה במשהו:

27 כמלא בטדא בתורא. איכא מאן דפריש ארבע אצבעות. זה כתב הרב אלפס ז"ל אבל יש מי שפי' דבטדא היינו אצבע ויש שפירשו שתים. והלכתא כר"נ דמקום הדבק אפי' ניטל כולו כל שנשתייר בו כדי תפיסה כשר הלכך ההיא דזעירי למעלה ממקום הדבק מתוקמא ובמשהו כשרה עד דאיכא רובא :

28 מאי מפרעתא היכא דפרעי טבחי. צד הכרס הרואה את הקרקע הנראה מיד כשפותחין הבהמה להוציא המעיים וכתב רשב"א ז"ל דלפי זה אותו חלק מן הכרס הרואה את הקרקע דהיינו כנגד מפרעתא הוי נקובתו במשהו אבל שאר הכרס שהוא כנגד הצלעות והשדרה ברובו דהיינו כרס החיצונה:

29 לא גדולה גדולה ממש. גדולה שבגדולות:

30 כל שנקרע בה טפח ולא הוי רובא וכו'. דכל היכא דמשכחינן או טפח או רובא טרפה וקי"ל הכי דכיון דשקלינן וטרינן אמילתיה דר' יהודה הלכתא כותיה ועוד שאפשר שלא בא ר' יהודה אלא לפרש דברי חכמים וכדאידך מתניתין דדרוסת הזאב דקאמר ר' יהודה דרוסת הארי בגסה ודרוסת הזאב בדקה וא"ר בנימין בר יפת עלה בגמ' דרבי יהודה לא בא לחלוק אלא לפרש ואיכא למימר נמי דרבי בנימין בר יפת אכולה מתניתין קאי וזהו דעת הרב אלפסי והר"ם במז"ל בפ"ט מהל' שחיטה: